מוקס נוקס" לחשתי לעצמי שוב ושוב והכנתי עצמי ללילה שתכננתי שימשך מחמישי,
יום הולדת החלל, ליום האהבה/ולנטיין במוצ"ש. כרגיל, כשאני מכין מעצמי
ללילה, אני מבסוט מעצמי כי בנאנו- שניות תחושת הרווחה מתפשטת מהעור פנימה
והחוצה. יצאתי לאימוני חמישי: זוגות עם מ’ ומתחילים עם הטייס. שני השיעורים
מחממים המנוע הפנימי לכל צורה של התנהלות. הפעם, כאמור, התכווננתי לדרך
הפריץ. בתום האימון, עליתי על קו הגלריות עם קושקון, רובין ואילה. זמיר שץ
ברוזנפלד התעקשתי מספר פעמים לנפנף לשלום למישהו שאיתו, כך הייתי בטוח,
ניהלתי שיחה ממוקדת רובין בהמתנה למעלית. עשרות דיוקנאות (147) של אנשים על
הקיר המערבי. הרבה פרצופים שונים כצייר רחוב שיודע שהפקח לא יחזור. דומים
בשונותם. הפה הקפוץ, עיניים ערות/מתות? לא בגללן אני מתבלבל. כתגובת הגנה
מבטי נח לקוצר ראייה, עובר באדישות על פרצופי האנשים, כפי שהם, מן הסתם
עוברים על פני. הגיל, תאי מוח שרופים, תעדוף טבעי של שארית כוח-זיכרון,
יותר ויותר נוזלת ממני היכולת לזהות ללא תיוגים. מתהלך לי ככול שהלילה
מתקרב מתהלך לעולם שמתקשרר ומתחבר רק בדפדפן. מסיים את הלילה עם המקור,
מבחינתי, למנטרת הסופ"ש: "מוקס נוקס"/שמעון אדף שחזר לסיבוב שני. להבדיל
מגיבור הספר שאביו מחמיר איתו כדי שישננן את כתבי הקודש לי עושה נעים בסוף
לילה לשנן את הלטינית שהוא שוזר לתוך העברית שלו שמלכתחילה נשמעת לאוזני
חריגה.
הגעתי למרכז לאימון בראנצ’. מרגיש שהגב קצת תפוס וכדאי שאטפל בו שלא ישבש לי את התוכניות. במקביל התאמנו בחדר הסמוך קבוצת מתרגלי לחימה במקלות. אימונם כולל צעקות (שם חולין ל”אחדות הרוח ממומשת דרך הפה”) נמוכות עד גבוהות, לוחשות, זועקות ומפתות לנצל היותי לבד בחדר לברוסליזים מתקדם עם הראי. בשלב מסוים רובין מתחרפנת ואין לי ברירה אלא להכניס לה משמעת גרמנית כדי להצמידה לרצפה. ושוב, מלא עזוז, יצאתי למשימתי הפוליטית הבאה: מסיבת הניצחון של V2015 בכולי עלמא. אווירה עולצת קרנה ממראיינים צעירים ומזוקנים בכניסה שרשמו שוב את שמותינו ואזור מגורינו הנחו את הבאים פנימה. דחיתי את ההצטיידות ליציאה מלבד חולצה וסיכת ניצחון. ירדתי בגרם המדרגות הרחבות שמקנים תחושה ממלכתית ראויה. המקום היה מלא והתחיל להיות מפוצץ. מיד לבשתי את החולצה ותקעתי עליה את הסיכה. בהתחלה חשבתי שזה הדבר הנכון כי ככה אמורים לעשות כולם בתנועת נוער. מסתבר שלא. לעומת זאת היותי לובש חולצה סיווג אותי כאחד מהמארגנים וזיכה אותי בחיוכי הוקרה על שלא ניצלתי מצבי לעקוף את התור לבירה. גולדסטאר או מכבי. לקחתי שתיים מכבי שאולי יהיו לי חברים. התיישבתי על הספסל פונה לבר והתחלתי להשוות מפלסים. הגיל הממוצע הוא בני 30 שמנסים נורא נורא להאמין שיש מצב, שאולי ובכל זאת. מאוד מנומסים שם ולכן הלכתי ולקחתי עוד שתי מכבי. בשלב הזה ידעתי שלא יהיה לי חברים והתחלתי להתעניין בפיצה. מסתבר שיותר קל להעלות את בוז’י לשלטון מאשר לקבל פיצה אבל יש אחלא אווירה בתור. נורא עושה חשק לקפוץ מעבר לבר ולעזור לפיציולו שחותך את הפטריות בצורה מדיטטיבית ומפזר אותן על הגבינה לא-אורגנית. חלקתי את הפיצה עם אחד מצלמי האירוע ואפילו חיזקתי אותו רוחנית בניצחוננו הקרוב שמתחיל ב”כאן ועכשיו”. הוא עדכן אותי על המסיבה הצפויה ב”לימה לימה”. רשמתי לפני. מתנדנד קלות עליתי לאיטי במדרגות. הפעם נשענתי על המעקה. אספתי את שלטי החוצות בכוונה לתלותם על קירות הבית והמשכתי להתנדנד. בתוכנית נשאר לבקר את המשפחה ולהשתחצן בפעילותי הפוליטית, לנמנם ביומן ולהמשיך לכתוב בלילה את גרסה 2 ל”ארוחת בוקר ישראלית”.
צפיתי ב”ביג לבובסקי” ונרדמתי על השטיח. התעוררתי בארבע בבוקר. הגשם הצליף על החלונות והרוח רוח רוח רוח אין מצב תשכב לנוח. השריר שעשה שריר אתמול, הבוקר זוקף ראשו עד צוואר. אין לי זמן לשחרורים, עולה על ריטאלין שירגיע מהראש למטה. הכדור מעביר את הבוקר בסבבה. בווטס אפ עולות הודעות ביטול של קבוצת כלבי גישוש והצלה. כל השדות מוצפים. שלושה מטר ממני חודרים מים מבעד לדלת, אבל החיים יפים על ריטאלין. הפשוש בא לעשות סיבוב על החלון ומתחרה בנקישותיו על החלון עם הגשם. אני צריך לתת לו שם? שואל את עצמי וכתחליף מעניק שם לסיפור שאני כותב “ארוחת בוקר ישראלית”.
הגעתי למרכז לאימון בראנצ’. מרגיש שהגב קצת תפוס וכדאי שאטפל בו שלא ישבש לי את התוכניות. במקביל התאמנו בחדר הסמוך קבוצת מתרגלי לחימה במקלות. אימונם כולל צעקות (שם חולין ל”אחדות הרוח ממומשת דרך הפה”) נמוכות עד גבוהות, לוחשות, זועקות ומפתות לנצל היותי לבד בחדר לברוסליזים מתקדם עם הראי. בשלב מסוים רובין מתחרפנת ואין לי ברירה אלא להכניס לה משמעת גרמנית כדי להצמידה לרצפה. ושוב, מלא עזוז, יצאתי למשימתי הפוליטית הבאה: מסיבת הניצחון של V2015 בכולי עלמא. אווירה עולצת קרנה ממראיינים צעירים ומזוקנים בכניסה שרשמו שוב את שמותינו ואזור מגורינו הנחו את הבאים פנימה. דחיתי את ההצטיידות ליציאה מלבד חולצה וסיכת ניצחון. ירדתי בגרם המדרגות הרחבות שמקנים תחושה ממלכתית ראויה. המקום היה מלא והתחיל להיות מפוצץ. מיד לבשתי את החולצה ותקעתי עליה את הסיכה. בהתחלה חשבתי שזה הדבר הנכון כי ככה אמורים לעשות כולם בתנועת נוער. מסתבר שלא. לעומת זאת היותי לובש חולצה סיווג אותי כאחד מהמארגנים וזיכה אותי בחיוכי הוקרה על שלא ניצלתי מצבי לעקוף את התור לבירה. גולדסטאר או מכבי. לקחתי שתיים מכבי שאולי יהיו לי חברים. התיישבתי על הספסל פונה לבר והתחלתי להשוות מפלסים. הגיל הממוצע הוא בני 30 שמנסים נורא נורא להאמין שיש מצב, שאולי ובכל זאת. מאוד מנומסים שם ולכן הלכתי ולקחתי עוד שתי מכבי. בשלב הזה ידעתי שלא יהיה לי חברים והתחלתי להתעניין בפיצה. מסתבר שיותר קל להעלות את בוז’י לשלטון מאשר לקבל פיצה אבל יש אחלא אווירה בתור. נורא עושה חשק לקפוץ מעבר לבר ולעזור לפיציולו שחותך את הפטריות בצורה מדיטטיבית ומפזר אותן על הגבינה לא-אורגנית. חלקתי את הפיצה עם אחד מצלמי האירוע ואפילו חיזקתי אותו רוחנית בניצחוננו הקרוב שמתחיל ב”כאן ועכשיו”. הוא עדכן אותי על המסיבה הצפויה ב”לימה לימה”. רשמתי לפני. מתנדנד קלות עליתי לאיטי במדרגות. הפעם נשענתי על המעקה. אספתי את שלטי החוצות בכוונה לתלותם על קירות הבית והמשכתי להתנדנד. בתוכנית נשאר לבקר את המשפחה ולהשתחצן בפעילותי הפוליטית, לנמנם ביומן ולהמשיך לכתוב בלילה את גרסה 2 ל”ארוחת בוקר ישראלית”.
צפיתי ב”ביג לבובסקי” ונרדמתי על השטיח. התעוררתי בארבע בבוקר. הגשם הצליף על החלונות והרוח רוח רוח רוח אין מצב תשכב לנוח. השריר שעשה שריר אתמול, הבוקר זוקף ראשו עד צוואר. אין לי זמן לשחרורים, עולה על ריטאלין שירגיע מהראש למטה. הכדור מעביר את הבוקר בסבבה. בווטס אפ עולות הודעות ביטול של קבוצת כלבי גישוש והצלה. כל השדות מוצפים. שלושה מטר ממני חודרים מים מבעד לדלת, אבל החיים יפים על ריטאלין. הפשוש בא לעשות סיבוב על החלון ומתחרה בנקישותיו על החלון עם הגשם. אני צריך לתת לו שם? שואל את עצמי וכתחליף מעניק שם לסיפור שאני כותב “ארוחת בוקר ישראלית”.
 | ||
| תמונות מתוך הפרויקט של יואל הרצברג "מילה ביום" ; המילים : הלבשה, התחדשות, run, saturated, מאופס צולמו 6-13.2.2015 האיור "החזק סנונית בכף היד" של אילה נצר פסקול : (Skazi Ft Shira Gavrielov -Poison (hard style Mix |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה